פסק-דין בתיק ע"א 9691/06

ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, אשר דחתה בקשה בטענת "פרעתי" שהגיש המערער - החייב.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

1.         בשנת 2000 רכשו המערער ומחותנו דירה מהמשיב עבור בתו וחתנו של המערער (להלן: "בני הזוג דוידוביץ"). בהסכם המכר (נספח ב' לבקשה) נרשמו משפחת גרינמן - כמוכרים, ובני הזוג דוידוביץ- כקונים, משום שאף שהמשיב רכש את הדירה ממשפחת גרינמן מספר שנים קודם לכן, הדירה לא נרשמה על שמו. בפועל הוסכם, כי התשלום עבור הדירה ישולם באופן שווה על ידי המערער, שהינו אבי הכלה, ועל ידי אבי החתן. אבי החתן שילם את חלקו ואילו המערער לא שילם את חלקו.

2.         המשיב תבע את המערער בבית הדין של העדה החרדית, וביום 12.7.01 הסכימו הצדדים, כי בית הדין הרבני האזורי בירושלים ישמש כבורר. בפסק הבוררות, אשר ניתן ביום 22.7.01, חוייב המערער לשלם למשיב את יתרת החוב (בסך של 50,000דולר).

3.         ביום 13.3.05 הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבוררות ולהטלת עיקול על נכסי המערער. פסק הבוררות אושר וניתן צו עיקול כמבוקש (ה"פ 4091/05). בקשות שונות שהגיש המערער (להארכת מועד להגשת בקשה לביטול אישור פסק הבוררות; להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות; לביטול העיקול; ולהקפאת הליכים) - נדחו (בש"א 2502/05).

4.         לאחר אישור פסק הבוררות, פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיב לגביית החוב. המערער הגיש בקשה בטענת "פרעתי" בנימוק, כי פרע את החוב למשיב בדרך סילוק המשכנתא אשר רבצה על הדירה, בהתאם להסכם המכר שנחתם בין הצדדים. ראש ההוצאה לפועל דחתה את הבקשה בנימוק, כי טענותיו של המערער נטענו ונדונו על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת הבקשות השונות שהגיש המערער, כפי שפורט לעיל. בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית משפט זה  התקבלה, והתיק הוחזר לראש ההוצאה לפועל על מנת שתדון ותכריע בטענת "פרעתי" לגופו של עניין (ע"א 6444/05).

5.         בבקשתו טען המערער, כי אמנם לא שילם ישירות למשיב את יתרת החוב, אך שילמו ישירות לבנק הממשכן על מנת להסיר את המשכנתא אשר רבצה על הדירה, אשר הייתה רשומה על שם משפחת גרינמן, וזאת בהתאם להסכם בין הצדדים. ליתר דיוק נטען, כי בני הזוג דוידוביץ נטלו משכנתא, באמצעותה סילקו את המשכנתא שרבצה על הדירה, והוא - המערער סייע להם בהחזרים החודשיים של המשכנתא, כך שלמעשה, שילם את חובו למשיב באמצעות סילוק המשכנתא. כראייה ציין, כי בשנת 2002, לאחר שסולקה המשכנתא, קיבלו בני הזוג דוידוביץ את החזקה בדירה ועברו להתגורר בה והדירה נרשמה על שמם. רק מספר שנים לאחר מכן, למעלה משלוש שנים ומחצה לאחר מתן פסק הבוררות, "נזכר" המשיב להגיש בקשה לאישורו והחל לפעול לאכיפתו.

6.         ראש ההוצאה לפועל, בהחלטה מפורטת ומנומקת, דחתה את בקשת המערער, וציינה כי זו המסקנה המתבקשת גם אם תתקבל במלואה גרסתו העובדתית של המערער. לשיטתה, אין לומר כי בני הזוג דוידוביץ שילמו את הכסף ישירות לגרינמן או ישירות למשיב, אלא כי פרעו את חובו של גרינמן/המשיב לבנק הממשכן. אף אם תתקבל הטענה כי יש זהות בין בני הזוג דוידוביץ לבין המערער, משמעות הדברים היא, כי המערער בחר לפרוע את חובו כלפי המשיב-הזוכה לנושה של הזוכה. כלשונה של ראש ההוצאה לפועל: "חייב אינו חופשי לבחור לפרוע את חובו כלפי הזוכה בדרך של פרעון החוב לנושהו של הזוכה, זאת אלא אם הזוכה המחה את זכותו כלפי החייב אל נושהו של הזוכה... בנסיבות אלה, דין בקשת המבקש/החייב בטענת "פרעתי" להידחות, שכן אף לשיטתו הוא לא פרע את החוב כלפי הזוכה אלא בחר לעשות כן, כלפי נושהו של הזוכה. החייב לא הצביע על כל טעם בדין המקנה לו את אפשרות הבחירה לעשות כן".

            ראש ההוצאה לפועל הוסיפה, כי הנסיבות המתוארות בגרסת המערער עשויות להקים לו עילה כלפי הזוכה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, עילה אשר חורגת מגדרי סמכות ראש ההוצאה לפועל הדן בבקשה בטענת "פרעתי", ועל המערער להעלות טענתו זו בדרך של תובענה בבית המשפט המוסמך.

            על כך הערעור שלפניי.

עיקר טענות הצדדים

7.         המערער מלין על החלטת ראש ההוצאה לפועל, וחוזר על הטענות שטען בבקשה בטענת "פרעתי". לטענתו, החלטת ראש ההוצאה לפועל מתעלמת מהמסמכים שהוצגו, לרבות העתקים של שיקים בנקאיים לפיהם נפרע חוב המשכנתא; מהודאתו של המשיב כי המשכנתא שרבצה על הדירה אכן נפרעה; מגרסאותיו השונות של המשיב בחקירתו, מחוסר אמינותו ועוד.

עוד נטען, כי שגגה נפלה במסקנתה של ראש ההוצאה לפועל, שכן לאור הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, ולאור זכות הקיזוז (סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 10.2 לחוזה בין הצדדים) יש לראות בפירעון המשכנתא כפירעון חובו של המערער למשיב, בעיקר בשים לב לכך, כי אין המדובר בפירעון חוב של נושה אחר כלשהו של המשיב, אלא בפירעון חוב שנוצר בזיקה לחוזה שנחתם בין הצדדים. סילוק המשכנתא והתשלום למשיב הינם חיובים שלובים שלא ניתנים להפרדה.

8.         ב"כ המשיב מתנגד לקבלת הערעור ותומך בהחלטת ראש ההוצאה לפועל. לדידו, המערער לא פרע ולו פרוטה אחת על חשבון חובו, והוא מנסה, שלא כדין, להיבנות מתשלומים ששילמו בני הזוג דוידוביץ לבנק. עוד נטען, כי לראש ההוצאה לפועל אין סמכות לדון בטענת קיזוז כאשר זכות הקיזוז הנטענת שנויה במחלוקת. למערער אין זכות קיזוז מן הדין ואף לא מכוח החוזה, שכן זה נערך בין משפחת גרינמן לבין בני הזוג דוידוביץ. המערער אינו צד להסכם המכר, אינו מוזכר בו, ולפיכך אין ביכולתו להקנות לו זכות קיזוז כטענתו. עוד הוסף, כי תביעתו של המשיב נגד המערער ופסק הבוררות שניתן, לא היו מבוססים על הסכם המכר, אלא על התחייבות חיצונית לו.

דיון והכרעה

9.         דין הערעור להידחות.

החלטתה של ראש ההוצאה לפועל מפורטת ומנומקת היטב, ואינני מוצא כי נפל בה פגם הדורש התערבותה של ערכאת הערעור. בעניין זה אף מקובלים עליי נימוקיו של ב"כ המשיב. התשלום ששילמו בני הזוג דוידוביץ לבנק, לצורך פירעון המשכנתא של גרינמן, אינו עולה כדי תשלום חובו של המערער למשיב על פי פסק הבוררות, אשר חייב את המערער בתשלום סך של 50,000 דולר למשיב, הא ותו לא. ראשית, משום שלא ברור כי המערער הוא ששילם עבור פירעון המשכנתא מכספו שלו, אלא, כאמור, המשכנתא שרבצה על הדירה נפרעה באמצעות משכנתא שנטלו בני הזוג דוידוביץ. שנית, משום שגם בהנחה העובדתית כי המערער הוא שפרע את המשכנתא, אין המדובר בתשלום ישיר למשיב-הזוכה, אלא לנושה של הזוכה. ואכן, המערער לא הצביע כי קיימת לו זכות כזו. זכות הקיזוז הנטענת על ידו, אינה זכות קיזוז קיימת אלא היא שנויה במחלוקת. בירורה של טענה זו חורג מסמכותו של ראש ההוצאה לפועל הדן בטענת "פרעתי", והמקום לבירורה הוא בבית המשפט המוסמך (ד' בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שישית, 2007), בעמ' 194(א)-196 והאסמכתאות שם). כפי שציינה, בצדק, ראש ההוצאה לפועל, בפני המערער פתוחה הדרך להגיש תביעתו נגד המשיב לבית המשפט המוסמך אשר יכריע בגרסאות הצדדים ובמחלוקת המשפטית לעניין זכות הקיזוז.

10.       על יסוד האמור, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיב ובשכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.

11.       המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' באב תשס"ז (23 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.